גם כיום לזכור את עמלק? / מוטי לקסמן, לקראת שבת זכור, תשע"ב
מבוא
בני ישראל, היהודים מצווים למלא אחר תרי"ג מצוות [א]. שלוש מהן קובעות לזכור, לא לשכוח ולהכרית את זכר עמלק [ב].
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים. והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" [ג].
זוהי האסמכתא.
מקור זה מציין גם את השבת שלפני פורים בשם "שבת זכור", ובהתאם גם קריאה בתורה בספר שני[ד].
"להכרית את זכר עמלק" כך כתוב.
ובין דברים, שוודאי ידחו מצווה כזו, נאמר, "יהודי הוא מי שמגן על חלשים [...] יהודים צריכים להגיע לשילוב עם העמים בקרבם הם חיים ושמור להם תפקיד מיוחד – להיות תמיד לצד החלשים" [ה].
ובכל זאת זה ציווי חד משמעי שמודגש היטב.
א. מצוות זכור
ציווי הנפתח במילה "זכור" ונחתם בשתי המילים המחזקות את הפתיח, "לא תשכח", הוא בבחינת ציווי שכמעט אין להרהר אחריו.
במקרא נמצא יישום ציווי זה, באופן המפורש ביותר. שאול המלך נלחם בעמלק ומכריעו, הוא מותיר בחיים רק את "אגג מלך עמלק" [ו]. על מעשה זה קוצף שמואל במלוא הזעם [ז].
אכן, הלכה נקבעה: "פרשת זכור חייבים לקרותה מדאורייתא, ואין קורין בה קטן למפטיר" [ח].
ומוסיפים על כך: "מעלה מיוחדת יש לפרשת 'זכור', שכן קריאת מצות מחיית עמלק מביאה ליראת שמים טהורה, ואנו מצווים לזכור ולמחות את זכר עמלק, ששמו להם למטרה להשכיח את התורה הקדושה מעם ישראל, ועד היום כאשר אדם מרגיש התקררות מהתלהבות מקיום המצוות, הרי שזה בהשפעתו של עמלק שהתחיל את המלחמה בעם ישראל דרך התקררות" [ט].
במלים אחרות, אין ספק, עמלק נתפס כאויב החמור ביותר שהיה לישראל.
ב. האם במלחמת עמלק יש בסיס לראותו כאויב החמור ביותר לישראל?
נשאלת השאלה, מה היה בעמלק שליו נגזר הדין לעולמי עד, האם לא חסרו אויבים ונוגשים לישראל?
מה לגבי המצרים, המואבים, העמונים, הפלישתים וגם הארמים, הבבלים, היוונים והרומאים?
על אף אחד מהם לא נגזר ציווי חמור כזה.
האם המסופר במקרא מאשש נוראות עמלק כאויב החמור ביותר?
נבדוק זאת, "דבר דבר על אפניו" [י], שלב אחר שלב.
עמלק הוא האויב הראשון שבני ישראל נתקלים בו לאחר צאתם ממצריים, "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם" [יא]. במלחמה זו בני ישראל בראשות יהושע, ובתמיכה הניסית של משה, שעל ידי הנפת ידיו גוברים בני ישראל ולהיפך. בסופו של הקרב, מוכרע עמלק [יב].
הפתעה מרעישה.
מיד לאחר תיאור ההכרעה, מופיעה אמירה אלוהית חמורה: "ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" [יג].
יתר על כן, משה, בתודתו לאלוהים על הניצחון, חוזר על כך, "ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" [יד].
רגע, נא לעיין שוב, האם בתיאור הקרב יש זכר כלשהו לאירוע או למהלך שעשוי להבהיר או להצדיק אמירה קשה כזו?
אמנם, בחומש דברים מפרש הכתוב, "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים" [טו], אבל, כתוב זה הוא בבחינת הסבר או הצדקה לאחר מעשה [טז].
לפני שנעלה מחשבה אחרת, נבדוק מקרים נוספים בהם מוזכר עמלק.
ג. תיאור עמלק במקרא מציין את האויב הנורא ביותר?
המניע לכהונתו של אהוד בן גרא כשופט הוא התקפת אויבים: ויחזק ה' את עגלון מלך מואב על ישראל על כי עשו את הרע בעיני ה'. ויאסף אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל ויירשו את עיר התמרים. ויעבדו בני ישראל את עגלון מלך מואב שמונה עשרה שנה" [יז].
בתיאור זה, עמלק יחד עם בני עמון הם רק נספחים לעגלון מלך מואב, שהוא הגורם המכריע בהתקפה ובשעבוד, לא עמלק.
גם בספור גדעון מופיע עמלק. "ומדין ועמלק וכל בני קדם נפלים בעמק כארבה לרב ולגמליהם אין מספר כחול שעל שפת הים לרב" [יח]. שוב, עמלק הוא נספח.
כאשר גדעון מכריע את הקרב מוזכרים רק שני מלכי מדין את זבח ואת צלמנע ושני שרי מדין את ערב ואת זאב, המוצאים להורג.
על מנהיגי עמון או עמלק לא נאמר דבר [יט].
פרט נוסף, "וימת עבדון בן הלל הפרעתוני ויקבר בפרעתון בארץ אפרים בהר העמלקי" [כ]. על שופט זה לא נאמר הרבה, אבל לנושאנו, הכתוב מוצא לנכון לציין מקום קבורתו דווקא "בהר העמלקי".
עד כאן, עמלק אינו מתואר כצדיק תמים, אבל באף מקרה הוא אינו המוביל בקרב.
איזכור נוסף.
דויד, עוד לפני כהונתו כמלך נלחם. "ויעל דוד ואנשיו ויפשטו אל הגשורי והגזרי והעמלקי כי הנה ישבות הארץ אשר מעולם בואך שורה ועד ארץ מצרים. והכה דוד את הארץ ולא יחיה איש ואשה ולקח צאן ובקר וחמרים וגמלים ובגדים" [כא].
דויד מעורב בעוד התקפה מצד עמלק, "ויהי בבא דוד ואנשיו צקלג ביום השלישי ועמלקי פשטו אל נגב ואל צקלג ויכו את צקלג וישרפו אתה באש. וישבו את הנשים אשר בה מקטן ועד גדול לא המיתו איש וינהגו וילכו לדרכם" [כב].
האם שמת לב? "האויב הנורא" עמלק, אינו הורג, לוקח ביזה ושובה נשים וילדים בלבד!!!
דויד, לעומת-זאת, לאחר שהוא מגלה את הפשיטה, "והנה נטשים על פני כל הארץ אכלים ושתים וחגגים בכל השלל הגדול אשר לקחו מארץ פלשתים ומארץ יהודה. ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים וינסו" [כג].
עמלק "האויב הנורא" לא פגע בנפש, אבל, דויד, המלך הנבחר, מכה בהם כל הלילה.
עד כאן, האם בכל המקרים בהם מתואר עמלק, הוא "ראוי" לתואר "האויב החמור ביותר של ישראל"?
ד. פרשנות, לא להרוג את עמלק...
האם מחשבות אלה הביא פרשן לטעון כך?
"והא אמר ג' מצות נצטוו ישראל ואיני יודע אם להכרית זרעו של עמלק תחילה או לבנות בית הבחירה כשהוא אומר והניח לכם מכל אויביכם, הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחילה, ואם כן כיצד בנו את בית המקדש? הלא יואב החיה את הנקבות וכן מאגג יצא זרע שיצא ממנו המן, וצריך לומר דהאי להכרית היינו להכניע" [כד].
ובזמננו, "תמחה את זכר עמלק: כיום איננו יודעים מי עמלק, ורגילים לומר שכל מי ששונא את ישראל הוא עמלק או ניצוץ עמלק, או מזרע עמלק [...] אנו מצווים לזכור בפה, היינו בקריאה של פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק", אבל לבא להרג ולהשמיד את עמלק אי אפשר כי איננו יודעים מיהו עמלק" [כה].
האם לאור כל הנאמר, יש טעם להמשיך "לזכור בפה, היינו בקריאה של פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק"?
יש טעם, כן יש טעם!
איך? מעט סבלנות, ברשותכם, עיון בהיבט חשוב נוסף.
ה. בני ישראל לפני מלחמת עמלק במדבר
בני ישראל עברו את הים ביבשה, נרעשו, נפעמו ומלאו אמונה, "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" [כו].
האומנם יראה ואמונה נטעו והשתרשו ממש בליבות בני ישראל?
מיד לאחר תום שירת הים של משה ומרים אחותו, "ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה. וילנו העם על משה לאמר מה נשתה" [כז].
בני ישראל מתלוננים.
אבל, מים מרים אי אפשר לשתות, מכאן שתלונה זו נראית מוצדקת.
והנה כעבור זמן קצר, "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" [כח].
זו תלונה מסוג אחר לגמרי. נוסח תלונה כזה מבטא חולשה רבה של אמונה, אם בכלל עדיין שורה אמונה.
דפוס תלונה זה אינו חד פעמי, הוא חוזר שוב כעבור זמן קצר, "ויחנו ברפידים ואין מים לשתת העם. וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'. ויצמא שם העם למים וילן העם על משה ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני בצמא" [כט].
הפעם גם בטחונו של משה מתערער, "ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלני" [ל].
לסיכום היבט זה, לפני התקפת עמלק במדבר, בני ישראל מגלים חולשה רבה באמונה באלוהים והעדר ביטחון במימוש מטרתם להגיע לארץ כנען.
נעיין בפרטים נוספים.
(א) "ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו ותלד לאליפז את עמלק אלה בני עדה אשת עשו" [לא]. עמלק הוא נכדו של יצחק שגם בני ישראל הם נכדיו...
(ב) בתיאור במקרא עמלק לא הושמד והוא חוזר ומופיע.
אמנם בספר דברי הימים כתוב שבימי יחזקיהו מלך יהודה מולא הציווי במלואו, "ויכו את שארית הפלטה לעמלק וישבו שם עד היום הזה" [לב].
אבל, כפי שאנו יודעים ממגילת אסתר, המן בן המדתא האגגי הוא שר אצל המלך אחשורוש.
ואם לא שכחנו, אגג היה מלך עמלק, שבשלו נלקחה המלוכה מבית שאול והועברה לדויד.
והנה המן האגגי, מזרע אגג מלך עמלק, הוא שר נכבד...
וזמן מגילת אסתר הוא אחרי מלכות יהודה!
במלים אחרות, עמלק כעם לא הושמד.
הוא נעלם בקורות ההיסטוריה כמו בני עמים אחרים: כשדים, בבלים, אמורים ועוד.
ובכל זאת אנו מצווים לזכור את אשר עשה עמלק.
ו. ובכל זאת יש לזכור את אשר עשה ועושה עמלק...
הבאנו למעלה, "אבל לבא להרג ולהשמיד את עמלק אי אפשר כי איננו יודעים מיהו עמלק" [לג].
האם רק בשל הקושי לזהות את עמלק, איננו צריכים למלא אחר המצווה?
ואולי דווקא להעדיף את גישתו של אדלמן, שיש להימנע מאלימות בכלל [לד]?
ואם אין עמלק, אין אלימות, אין כאב, אין סבל?
לכן, השאלה אינה אם אלא איזה עמלק עלינו לזכור?
במקום לחפש עמלק חיצוני, שכבר נעלם מזמן מבמת ההיסטוריה, בואו נבדוק עמלק אחר.
עמלק כסמל.
עמלק כסמל לרגשות, לאמונות, לעמדות קשות ומכאיבות: קנאה, שנאה, יהירות, זלזול באחר; התעלמות מסבל של אחר; נטייה לחטא, לאלימות ולרוע.
עמלק כזה אינו מציין עם שנעלם אלא מצוי בכל.
"עמלקים" אלה, בצורה זו או אחרת, במידה זו או אחרת, מצויים בנפש כל אדם.
"עמלקים" אלה היטו את לב בני ישראל מאמונה במדבר, ובני ישראל סבלו, גם נענשו.
אכן, "זכור את אשר עשה לך עמלק, זה אשר בתוך נפשך, בתוך אישיותך, בדרך בצאתכם ממצרים. אשר מידי פעם פגעת או לא התחשבת בכל הנחשלים אחריך ולא הייתה בך יראת אלהים.
האם לא עדיף, אם לא להכריתם לגמרי, לפחות למזער אותם על ידי כוחות נפש ששואפים לטוב.
"שעיקר האויב הוא היצר הרע [...] וכשמתגברין על כל הקליפות ממילא ניצולים מכל האויבים שכוחם רק על ידי כח הקליפות שנכנס מהם גם ללב ישראל" [לה].
"הקליפות" הן "העמלקים" שככל נתגבר עליהן, ככל שנקטינן, נרבה את האור גם את הטוב לכל אדם.
אז נאמר באמונה ובכוונה מלאה "זכור את אשר עשה לך עמלק" ונדגיש, "יהודי הוא מי שמגן על חלשים", לא רק יהודי, "כל אדם"!
<><><>
הבהרות ומראה מקום
א. "החובה בכלל של כל תריג המצוות מוטלת על כל אחד מישראל, אם על ידי הערבות שנתערבו ישראל איש בעד חברו, ולכן הוא מחוייב למחות ולכפות את מי שחייב לקיים בפועל ואינו מקיים, או על ידי קבלה על עצמו לעשות כל מה שנצטוינו בתורה, וקבלה זו היא על ידי קריאה בתורה אותן המצוות, שהרי זה כאילו עשאן" (אנציקלופדיה תלמודית כרך יב, [חובה מצוה ורשות] טור תרמז).
ב. "תרג: מצוות עשה - לזכור את אשר עשה לך עמלק.
תרד: מצוות עשה - להכרית זרעו של עמלק.
תרה: מצוות לא תעשה - שלא לשכוח מעשה עמלק (אתר,http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1601).
ג. דברים כה, יז–יט.
ד. זו השבת השנייה מתוך ארבע שבתות בחדש אדר: "שקלים", "זכור", "פרה", ו"החדש". שבת "שקלים"היא השבת שלפני ראש חודש אדר או בראש חודש אדר; שבת "זכור" היא לפני פורים; שבת "פרה" היא השבת שאחרי פורים ושבת "החדש" היא השבת שלפני ראש חודש ניסן או בראש חודש ניסן.
ה. מהגותו של מארק אדלמן, ממפקדי גטו ורשה והמרד בדניאל בלטמן, "יהודי הוא מי שמגן על חלשים", הארץ ספרים 29/02/2012, עמ' 9.
ו. "ויך שאול את עמלק מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים. ויתפש את אגג מלך עמלק חי ואת כל העם החרים לפי חרב" (שמואל א טו, ז–ח).
ז. "ויאמר שמואל אל שאול הרף ואגידה לך את אשר דבר ה' אלי הלילה ויאמר לו דבר. ויאמר שמואל הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל. וישלחך ה' בדרך ויאמר לך והחרמתה את החטאים את עמלק ונלחמת בו עד כלותם אתם. ולמה לא שמעת בקול ה' ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה'" (שמואל א טו, טז–יט).
ח. "יש אומרים כי פרשת זכור ופרשת פרה חייבים לקרותם מדאורייתא, ואין קורין בהם קטן למפטיר, ובני הישובים שאין להם מנין צריכין שיבאו למקום שיש מנין, ואם אי אפשר להם, לכל הפחות יקראו אותן בנגינות כראוי" (קיצור שולחן ערוך סימן קמ, ג).
ט. הרב מרדכי אליהו, "שבת 'זכור'", קול צופיך, גיליון 304.
י. משלי כה, יא.
יא. שמות יז, ח.
יב. "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי. ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" (שמות יז, ט–יג).
יג. שמות יז, יד.
יד. שמות יז, טו–טז.
טו. דברים כה, יח.
טז. אגב, במקרא ישנן דוגמאות נוספות בהן כתוב מאוחר מוסיף פרטים שלא פורטו בתיאור המעשה המקורי, למשל "הבטחת" דויד ששלמה ימלוך אחריו; גם שם מעורר הדבר תמיהה.
יז. שופטים ג, יב–יד.
יח. שופטים ז, יב.
יט. שופטים ח.
כ. שופטים יב, טו.
כא. שופטים יב, טו.
כב. שמואל א ל, א–ב.
כג. שמואל א ל, טז–יז.
כד. ההדגשה היא של כותב דברים אלה, מ. ל.
ר' חיים פלטיאל לדברים כה, יט.
כה. הרב מרדכי אליהו, "שבת 'זכור'", קול צופיך, גיליון 304.
כו. שמות יד, לא.
כז. שמות טו, כב–כד.
כח. שמות טז, ב–ג.
כט. שמות יז, א–ג.
ל. שמות יז, ד.
לא. בראשית לו, יב.
לב. דברי הימים א ד , מג.
לג. נא לעיין בהערה כה.
לד. לעיין בקשה בהערה ה.
לה. ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק שמות פרשת זכור.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
